|
作词 : לא ידוע/תרגום: דן אלמגור |
|
作曲 : לחן לא ידוע |
|
רב גצל נולד בחלם כמובן |
|
וכל ימי חייו בשקט גר שם |
|
אך יום אחד החליט |
|
הגיע כבר הזמן |
|
ללכת להציץ מה יש בוורשה. |
|
בבוקר מן הבית התגנב |
|
אמר ברכה וחיש הרים הברך |
|
אך אחרי שעה הוי, גצל התעייף |
|
החליט לישון קצת בצדי הדרך. |
|
אולם לפני שהוא שכב |
|
החליט לחלוץ את נעליו |
|
כשחרטומן כך מכוון |
|
לעבר וורשה כמובן. |
|
אך לא חלפה שעה קלה |
|
עברה בדרך עגלה |
|
והיא הפכה מבלי משים |
|
את כיווני החרטומים |
|
הפכם שוב לחלם. |
|
וכאשר הקיץ רב גצל משנתו |
|
ראה קרבה כבר שעת הצהריים |
|
והוא המשיך לצעוד |
|
אל הכיוון אותו הראו לו חרטומי הנעליים. |
|
הלך כשעה פתאום ראה |
|
הנה רואים את וורשה המהוללת |
|
עמד והשתומם אף פעם לא ידע |
|
שוורשה זו דומה כל כך לחלם. |
|
אותו ההר, אותו נהר |
|
אותו בית כנסת בכיכר |
|
אותו גבאי, אותו הרב |
|
אותו חייט, אותו קצב |
|
אותו הרחוב כמו שם הרחק |
|
אותו הבית בלי ספק |
|
אותה אישה, אותו הקול |
|
"נו גצל, בוא כבר לאכול". |
|
החליט אז רב גצל |
|
נו היא ודאי טועה |
|
גם לה יש גצל |
|
מעניין רק מי הוא |
|
אך עד שיחזור |
|
הוורשאי שלה |
|
פנים רק אעמיד שזה אני הוא. |
|
נכנס בלאט, אותם הרהיטים |
|
אותו החדר כמו נברא בצלם |
|
אותה הארוחה, אותם הילדים |
|
הכל כל כך דומה לחלם. |
|
אולם בבוא העלטה |
|
והיא הציעה המיטה |
|
אחז בו מן הרהור מביש |
|
שהיא בעצם אשת איש |
|
אך הוא פחד פן תגלה |
|
שהוא איננו גצל'ה |
|
לכן הוא לא סיפר לה גם |
|
כשהיא קרבה אליו דומם |
|
כמעט כמו בחלם. |
|
וכך עברו ימים, חלפו מספר שנים |
|
וגצל התרגל כבר ונשאר שם |
|
ממתין בציפיה לאיש הוורשאי |
|
אשר מוכרח סוף, סוף לחזור לוורשה. |
|
בעצם הוא נראה די מאושר |
|
אך בלילות בוכה ליבו באלם |
|
כי גצל עד היום, מתגעגע לאישה ולילדים |
|
אשר השאיר בחלם. |
